מבנה שנבנה בשיטת פל קל לא יוכל לשמש כבניין משרדים

ועדת הערר המחוזית דחתה ערר שהגישה בעלת זכויות על נכס בחיפה, שנבנה בשיטת הפל קל, נגד החלטת הוועדה המקומית שלא להתיר את הרחבת השימושים המותר בו ולא לאפשר שימוש משרדי. הוועדה המקומית קבעה כי מדובר במבנה שנקבע כמסוכן, והעומס המקסימלי בו הוגבל, ותוספת השימושים תגדיל את העומס. 

ועדת הערר, בראשותה של עו"ד הדר מנצורי דוד, קיבלה את עמדת הרשות המקומית. ועדת הערר קבעה בהחלטתה כי מכיוון שמדובר במבנה שבנוי בשיטה מסוכנת, הרי שחובתו של מוסד התכנון להביא בחשבון את התאמת השימושים המבוקשים ליכולת ההנדסית של המבנה.

העוררת היא חברה שבבעלותה זכויות על מבנה בן ארבע קומות ברחוב המשביר חיפה, שנבנה בשנות ה-90 בשיטת "פל-קל", אשר נקבעה כמסוכנת ונאסרה לשימוש בעקבות אסון "ורסאי". יעוד הקרקע המאושר לאזור תעשיה קלה הכולל שימושים לתעשיה, מלאכה ואחסנה. העוררת הגישה לוועדה המקומית תכנית הכוללת תוספת שימוש בקומות ב'- ו-ג' במבנה מאחסנה למשרדים. 

הוועדה המקומית דחתה את התכנית, בהמלצת הצוות המקצועי. בהחלטה נכתב שמדובר במבנה הכולל תקרות "פלקל" שהוכרז כמבנה מסוכן שהעומס השימושי המקסימלי בו הוגבל ל-250 ק"ג למ"ר, ותוספת השימושים המוצעת בתוכנית עשויה להעמיס על המבנה. הוועדה המקומית הבהירה שניתן יהיה לתמוך בתכנית אם תתוקן כך שהשימושים יהיו תואמים לתכנית המתאר הכוללנית ויתאפשרו במבנה חדש שיוקם במגרש. 

העוררת הגישה באיחור ערר, שבמסגרתו ביקשה לקבל הארכה להגשת הערר. בעלת הנכס טענה כי החלטת העירייה שגויה. לטענתה, ההחלטה שטחית, התקבלה כלאחר יד ומבלי שנערך דיון מעמיק בתכנית. בעלת הנכס טענה כי הוועדה המקומית הסתמכה על שיקולים הנדסיים, שאינה מעניינה. עוד נטען כי בהתאם לפסיקה, שיקולים שאינם תכנוניים גרידא (כגון שיטות בניה מקובלות), אינם יכולים לבדם להצדיק דחיית התכנית. לטענת העוררת, דחיית התכנית רק מפני שהבניין נבנה בשיטת פל-קל, ללא בחינת חלופות חיזוק, היא בלתי סבירה ובלתי מידתית.

הוועדה המקומית התנגדה למתן האפשרות להגיש ערר, וטענה בתגובתה כי החלטתה מבוססת היטב, אינה מציגה פגם ברור בשיקול הדעת או ישום שגוי של הוראות החוק. לגופו של עניין נטען כי מדובר במבנה שהוקם בשנות התשעים, על פי היתר בניה, ותקרותיו הן תקרות שנבנו בשיטת פל-קל, שהוכרזה כשיטה מסוכנת. עוד נטען בתגובת העירייה הבניין עבר חיזוק ובחוות דעת של קונסטרוקטור נקבע כי העומס המירבי המותר במבנה הוא עד 250 ק"ג למ"ר. עוד ציינה הוועדה כי השימושים המותרים ע"פ התכנית המאושרת (תעשיה קלה, מלאכה ומרלו"ג) עולים על העומס השימושי שהותר בהיתר החיזוק, ואינם עונים להגבלות העומס שנקבעו בהיתר הבניה. עוד נטען גע הדברים נכונים גם ביחס לשימוש למשרדים, שבהם על פי התקן, נדרש עומס שימושי הנע בין 200-300 ק"ג למ"ר. כלומר, אף לאחר חיזוק התקרות, המבנה הוגבל לעומס שימושי שאינו מתאים גם לשימוש לצרכי משרדים.

ועדת הערר קבעה בהחלטתה כי לא הייתה הצדקה לשיהוי בהגשת הערר. לגופו של עניין, ועדת הערר קבעה כי אין כל הצדקת להתיר הגשת ערר על ההחלטה. ועדת הערר קבעה בהחלטה כי החלטת הוועדה המקומית שלא להתיר את תוספת השימושים המבוקשת, מכיוון שהיא אינה מתאימה למצבו ההנדסי של הבניין ולמגבלת העומס שלו, היא החלטה סבירה ומוצדקת.

הוועדה דחתה את טענת העוררת שלפיה הוועדה המקומית אינה רשאית לשקול שיקולים הנדסיים בהחלטתה. "הלכה ידועה היא שמוסד תכנון אינו מוגבל לשיקולים תכנוניים צרים, והוא רשאי לשקול מגוון של שיקולים בהיבט רחב", נקבע בהחלטת הוועדה, שהוסיפה וציינה כי "מצבו ההנדסי של הבניין, הוא שיקול רלוונטי מהותי שהוועדה המקומית היתה רשאית ואף מחויבת לשקול, שכן הוא נגזר מהצורך בשמירה על האינטרס של בטיחות הציבור ושלום הציבור".

ועדת הערר קבעה כי למרות שבהיבט התכנוני הצר, השימושים המבוקשים אכן תואמים את היעודים והשימושים שנקבעו בתכנית הכוללנית, "במצב שבו המבנה בנוי בשיטה מסוכנת לבניה ונקבעו לו מגבלות קונסטרוקטיביות, הרי שחובתו של מוסד התכנון להביא בחשבון את התאמת השימושים המבוקשים ליכולת ההנדסית של המבנה. כך עשתה הוועדה המקומית. מתן עדיפות לשיקול זה של בטיחות הציבור על פני השיקול התכנוני הצר, היא החלטה סבירה בעיניי".

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן