פרסמו אצלנו: *5931

קבוצת העדכונים בוואטסאפ

מגדילים פודקאסט

שלחו לנו דוא״ל

הסיבה לבקשה להטבת מס שבח: בעלות היסטורית על הנכס

בית המשפט הכריע: "בעלה של העוררת רכש את זכויותיו בנכס ביוני 1970, ולפיכך לא היה זכאי לשיעור מס שבח היסטורי"

השופט הרי קירש // צילום: הרשות השופטת | Depositphotos
השופט הרי קירש // צילום: הרשות השופטת | Depositphotos

נדחתה בקשה של אלמנתו של בעל נכס לקבל הטבת מס שבח, בטענה לזכות היסטורית על הנכס. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי שבו נדחתה הבקשה נקבע כי בהתאם למסמכים שהוגשו, בעלה רכש את הנכס שנים לאחר המועד שלפיו ניתן לגבות שיעור מס היסטורי בגין מימוש נכס. 

שיעור מס היסטורי מקנה זכות למס השבחה מופחת, במקרה שבו נכס נרכש עד 31 במרץ 1961. הדבר מעורר לא מעט אי בהירות, נוכח השנים שחלפו וחוסר הבהירות באשר לזהות הרוכשים. נושא זה עלה כי בערר שהגיש בעל נכס ברחוב הפלך בתל אביב לוועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין בבית המשפט המחוזי בתל אביב לקבל מס מופחת בגין בעלות היסטורית על הנכס, עם מכירתו בשנת 2018. לאחר מותו, המשיכה אלמנתו, את ההליך, שבו טענה כי בעלה רכש את הזכויות על הנכס יחד עם חוכרים נוספים בסוף ינואר 1961, מועד המעניק לה זכות לתשלום שיעור מס השבחה היסטורי בגין מכירת המבנה. 

הערר הוגש כנגד החלטת מנהל מיסוי מקרקעין בתל אביב להטיל בגין העסקה מס השבחה רגיל. ההפרש בין שני סוגי המס מגיע ל-90,000 שקל. 

ההליך עבר מספר גלגולים מאז הוגש בשנת 2019. שנה לאחר הגשת הערר, בנובמבר 2020 החל הדיון הראשון, וזמן קצר אחריו נפטר בעל הנכס, ואלמנתו, שבשנות ה-90 לחייה המשיכה בהליך. למרות שמגישת הערר לא יכלה לעבור חקירה נגדית בגלל מצבה הרפואי, ועל אף חוסר הבהירות סביב השאלה מתי נרכש הנכס, השופט הרי קירש, שעמד בראשות הוועדה, החליט על בסיס המסמכים שהוגשו, לדחות את הערר.  

המסמך הראשון שהוגש היה חוזה שנחתם  ביום 28.1.1961 בין העירייה לבין אדם בשם רוכש, לרכישת שטח של 647 מ"ר, שנועד לתעשיית הארגזים. השופט קבע, איפוא, בפסק הדין כי "דבר אחד עולה בבירור מהמסמך הראשון: היו לו שני צדדים בלבד – העירייה ואותו אדם. לכן, טענת העוררת בכתב הערר, לפיה היה הסכם בין החוכרים לבין העירייה מיום 29.1.1961 – שגויה על פניה".

לוועדה הוגש מסמך שני, שתאריכו הוא אוקטובר 1964, העוסק בהארכת הסכם החכירה. בהחלטת ועדת הערר נכתב כי על המסמך רואים מחיקה של שם שנרשם שם בכתב יד, ולימין המחיקה רשום בכתב יד שמו של בעלה של העוררת. בהמשך השורה רשומים בכתב יד שלושה שמות נוספים. מנהל המיסוי העביר את המסמך המקורי מהארכיב. מפסק הדין עולה כי השם היחיד שעולה במסמך הוא של האיש שחתום על הסכם החכירה הראשון.

השופט קירש המשיך וציין כי המסקנה לפיה רק אחד אחד, שאינו העורר, חתם מול העירייה באוקטובר 1964 אף מתחזקת לאור תוכנם של מסמכים נוספים, מתאריכים מאוחרים יותר. רק בשנת 1970 שמו של בעלה של העוררת מופיע במסמכים, כמי שרכש את הזכויות מבעלי הנכס. במסמכים נוספים, ביניהם הצהרה למנהל מיסוי מקרקעין משנת 1972. השופט קירש ציין בפסק הדין כי הצהרה זו תואמת לעמדת מנהל המקרקעין.

השופט קבע  בפסק הדין כי "המסקנה המתחייבת מעיון במסמכים שהוגשו על ידי הצדדים היא שבעלה של העוררת רכש את זכויותיו בנכס ביוני 1970 ולא קודם לכן, ולפיכך לא היה זכאי לשיעור מס שבח היסטורי בעת מכירת הזכויות בשנת 2018". על רקע זה, הערר נדחה.

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן

מכירים מישהו שצריך לקרוא את הפוסט? שתפו אותו. ?

נשמח לדבר אתך
נגישות