לא מצליחים למכור? ביהמ"ש קבע: חנויות במצב מעטפת חייבות בארנונה
חברה יזמית בחדרה ניסתה להגדיר חנויות ריקות כ"לא ראויות לשימוש", אך נדחתה: החלטה עסקית לא להשקיע אינה פוטרת ממס
חברה יזמית בחדרה ניסתה להגדיר חנויות ריקות כ"לא ראויות לשימוש", אך נדחתה: החלטה עסקית לא להשקיע אינה פוטרת ממס
חברה המחזיקה בבעלות מספר חנויות שלא נמכרו, ונותרו בשלב של מעטפת, גילתה יצירתיות בניסיונותיה להימנע מתשלום ארנונה. בעתירה שהגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה, טענה החברה כי בגלל מצב החנויות, יש להתייחס אליהן כמבנה שניזוק באופן שלא ניתן לשבת בו. השופטת תמר נאות פרי לא התרשמה מהתירוץ היצירתי, ודחתה את העתירה תוך שהיא קובעת: "הזנחה ממושכת, אף שעשויה לפגוע במצב הנכס, אין בה כשלעצמה להביא למסקנה כי תנאי הפטור התקיימו".
את העתירה הגישה חברה שבבעלותה חנויות בתוך מבנה ברחוב אחד העם בחדרה, שקיבל טופס 4 (תעודת גמר) בשנת 2020. לעותרת היו זכויות ב-17 חנויות במבנה, 9 מהן נמכרו או הושכרו, ובידיה נותרו 8 חנויות שטרם נמכרו או הושכרו ונמצאות ברמת מעטפת. מדובר בחנויות שהפיתוח הסביבתי שלהן כולל, בין היתר, תשתיות מים, ביוב וחשמל, אך פנים החנויות לא הושלם ולא בוצעו עבודות חשמל והתקנת אביזרי אינסטלציה.
לאחר מתן טופס 4 לבניין, עיריית חדרה החליטה לחייב את החברה בארנונה עבור הנכסים שבבעלותה. החברה מצדה הגישה בקשות לקבלת הנחה בארנונה בהתאם לתקנות ההסדרים במשק, המקנות הנחות לבניינים חדשים ולבניינים ריקים. הבקשות התייחסו לתקופה שעד שנת 2023.
בשלב הבא, נשלחה לחברה דרישת תשלום ארנונה לגבי שנת 2023 לגבי החנויות. החברה הגישה ערר לוועדת הערר לארנונה שנדחה, ובעקבות זאת היא הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי. טענתה המרכזית של החברה בערעור הייתה כי אין לחייב את החנויות, מכיוון שלא הושלמה הבנייה של החנויות, ולכן הן לא נחשבות עדיין "בניין" שניתן לחייבו בארנונה. בית המשפט דחה את הערעור, בין השאר מכיוון שבניית הבניין שבו נמצאות החנויות הסתיימה, ניתן לגביו טופס 4, והוא מחובר לתשתיות חשמל.
החברה לא אמרה נואש, וחזרה לבית המשפט המחוזי, הפעם לאחר שהגישה עתירה נגד העירייה לקבלת פטור מארנונה. הפעם העלתה החברה טענה חדשה, שלפיה על פי סעיף 330 בפקודת העיריות, בניין שנהרס או ניזוק זכאי לפטור מארנונה. לטענתה, יש לראות את החנויות כנכסים שנמצאים במצב בו הם "ניזוקו במידה שלא ניתן לשבת בהן", וכי עלות השיקום של החנויות הינו בסך 2,200,000 שקל. החברה טענה כי החנויות במצבן אינן ראויות לשימוש. לטענת העותרת, היא מחזיקה בנכס שאינו ראוי לשימוש ולא נהנית מהשירותים המוניציפליים אשר בגינם משולמת ארנונה.
כאמור, השופטת תמר נאות פרי דחתה את העתירה. השופטת ציינה כי תנאי ראשון לפטור הוא כי מדובר בבניין שנהרס או שניזוק במידה שאי אפשר להשתמש בו. עוד נכתב כי בפסיקה נקבע כי צריך להראות נזק בנסיבות קיצוניות, כלומר, שהנכס ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, כתוצאה מהרס או נזק שנגרמו מאירוע חד פעמי, כגון שריפה, או פיצוץ. לעומת זאת, נקבע, הזנחה ממושכת, אף שעשויה לפגוע במצב הנכס, אין בה כשלעצמה להביא למסקנה כי תנאי הפטור התקיימו.
השופטת ציינה עוד כי הסכום שנדרש לשיקום החנויות הוא משמעותי, אך הוסיפה כי לא מדובר בסכום אשר הופך את החנויות לכאלו אשר ניזוקו באופן שלא ניתן להשלימן. השופטת הוסיפה כי החברה לא הראתה כי אין היתכנות כלכלית לבצע את ההשקעות הנדרשות על מנת להביא את החנויות למצב שבו הן "ראויות לשימוש". בנוסף, השופטת הבהירה כי העותרת החליטה שאין בכוונתה להשלים את עבודות הריצוף וצביעת הקירות, מכיוון שהיא מצפה למכור את החנויות או להשכיר אותן, ורוצה להשאיר לקונה או השוכר הפוטנציאלי את מלוא האפשרויות העיצוביות. על כך ציינה השופטת כי החלטה זו אינה מעניקה לחנויות פטור בהתאם לסעיף 330.
על רקע זה, העתירה נדחתה, ועל העותרת הוטלו הוצאות בסך 15,000 שקלים.
לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן
מכירים מישהו שצריך לקרוא את הפוסט? שתפו אותו. ?