דרמה בעליון: נדחתה עמדת המדינה - ניתן לבצע "איחוד וחלוקה" גם בתוכניות תשתיות לאומיות

בפסק דין שעשוי לשנות את כללי המשחק בתחום התשתיות הלאומיות, דחה בית המשפט העליון אתמול (ד') את העמדה הגורפת של המדינה, לפיה לא ניתן לבצע איחוד וחלוקה בתוכניות לתשתיות לאומיות המשרתות את הציבור הרחב. ההחלטה התקבלה במסגרת עתירות שהוגשו נגד התוכנית למסילת הרכבת באזור חדרה (תת"ל 65), וצפויה להשפיע על פרויקטים עתידיים רבים.

המדינה: "תשתיות לאומיות הן הפקעה, לא השבחה"
בלב המחלוקת עמדה תוכנית תת"ל 65/א, העוסקת בתוואי מסילת הרכבת. העותרים, ביניהם חברות "בוסתן רימונים", "דוד דקל" ו"חברת צבי כהן נדל"ן", טענו כי התוכנית פוגעת קשות בבעלי הקרקעות וכי היה מקום להחיל עליה מנגנון של איחוד וחלוקה, שיאפשר הקצאת זכויות חלופיות במקום להסתפק בהפקעה ופיצויים כספיים בלבד.

מנגד, המדינה והמוסדות התכנוניים הציגו עמדה נחרצת. לשיטתם, בהסתמך על הלכות קודמות (כגון הלכת "בן משה"), תוכנית המיועדת לתשתית לאומית המשרתת ציבור רחב "מתבססת באופן קטגורי על בסיס שיקולי תכנון וקידום יעדי התוכנית", ולכן אין בה מקום למנגנונים של שמירת זכויות או איחוד וחלוקה. המדינה טענה כי מנגנון כזה זר לתשתיות לאומיות וכי אין לבחון אותו כלל במסגרת זו.

בג"ץ: המבחן הוא תכנוני, לא קטגורי
הרכב השופטים, בראשות הנשיא יצחק עמית והשופטים יחיאל כשר ורות רונן, דחה את הפרשנות המצמצמת של המדינה. בית המשפט הבהיר כי ההלכות הקודמות לא נועדו ליצור איסור מוחלט, אלא למנוע שימוש באיחוד וחלוקה כמנגנון פיצוי מלאכותי שאין לו הצדקה תכנונית.

בהחלטה הודגש כי "אין לקבל את המסקנה שמתחייבת מהלכות בן משה וכפר נטר, לפיה באופן קטגורי כל מקרה ונסיבותיו… אין לבחון אם קיימת עדיפות מבחינה תכנונית להפעלת מנגנון האיחוד והחלוקה". השופטים קבעו כי השאלה הקריטית אינה האם מדובר בתשתית לאומית, אלא האם השימוש במנגנון האיחוד והחלוקה מקדם את מטרות התוכנית בדרך מיטבית יותר.

בית המשפט הדגיש כי מכשיר האיחוד והחלוקה הוא אמצעי תכנוני שנועד לאפשר תכנון מחדש של חטיבת קרקע. ככל שההכללה של חלקות בטבלת איחוד וחלוקה מעוגנת בצרכי התכנון של השטח – ולא נעשית רק כדי לפצות את בעלי הקרקע ("פיצוי גרידא") – הרי שאין מניעה לעשות בה שימוש, גם כשמדובר בתשתית לאומית.

התיק חוזר לוועד
בעקבות קביעה עקרונית זו, הורה בג"ץ על החזרת הדיון לוועדת המשנה של המועצה הארצית לתכנון ובניה. הוועדה נדרשת כעת לדון מחדש בטענות העותרים לגופן ולבחון האם יש מקום להוראות בדבר שמירת זכויות וייעוד נדחה בתוכנית הספציפית, וזאת בתוך 60 יום.

עם זאת, בית המשפט סייג והבהיר כי החלטתו אינה מחייבת את מוסדות התכנון לקבל את דרישת העותרים, אלא רק לבחון אותה בלב פתוח ומשיקולים תכנוניים, במקום לדחות אותה על הסף בשל חוסר סמכות לכאורה. כמו כן, נקבע כי אין לעכב את ביצוע העבודות בשטח או לבטל את תת"ל 65 בשלב זה.

לפסק הדין, שניתן אמש (14.1.2026), עשויה להיות השפעה רוחב משמעותית על האופן שבו מקודמות תוכניות ענק בישראל, והוא מאותת לרשויות התכנון כי עליהן לשקול פתרונות יצירתיים וצודקים יותר גם בפרויקטים לאומיים.

"בשורה חשובה ופתח לצדק חלוקתי"

מי שמלווה את התחום ומצביע על החשיבות האדירה של הפסיקה הוא עו"ד צבי שוב, אשר רואה בהחלטה תיקון לעיוות היסטורי.

עו"ד צבי שוב מומחה לתכנון ובניה המתחמה בתוכניות של איחוד וחלוקה: "פסק הדין של בית המשפט העליון עושה מעט סדר בסוגיה שייצרה עיוותים קשים בשנים האחרונות. עד היום, מוסדות התכנון נקטו בגישה קשיחה וגורפת לפיה תשתיות לאומיות, כמו מסילות רכבת או כבישים ארציים, אינן יכולות להיכלל במנגנון של איחוד וחלוקה. הגישה הזו יצרה מצבי אבסורד שבהם בעלי קרקע 'הוקרבו' לטובת התשתית הציבורית ונשלחו למסלול פיצויים זניח, בעוד שכניהם נהנו מהשבחת המקרקעי גם במקום שזה הוביל לפתרונות יעילים יותר.

בית המשפט העליון הבהיר כעת כי אין מניעה קטגורית להכללת תשתיות לאומיות בטבלאות איחוד וחלוקה. השופטים קבעו כי המבחן אינו 'האם מדובר בתשתית ארצית', אלא 'האם הדבר נכון ומוצדק מבחינה תכנונית'. פסק הדין פותח פתח קריטי להגמשת התכנון ולהחלת עקרונות של צדק חלוקתי גם בפרויקטים ענקיים כמו המטרו והרכבת הקלה. מדובר בבשורה חשובה שצפויה להשפיע גם על עדכון תקן 15 של השמאים שנמצא כעת על המדוכה."

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן