היזמית האשימה את המועצה בקריסת תמ"א 38 - ותבעה על 2.6 מיליון שקל

חברה יזמית שקידמה פרויקט תמ"א 38 תבעה את מועצת בית דגן ב-2.6 מיליון שקל, הטענה: סיכלה פרויקט שקידמנו ביישוב, לאחר שדרשה תשלום היטלי פיתוח כתנאי לקליטת בקשה להיתר בנייה. בית המשפט דחה את התביעה, וקבע כי התובעת לא הוכיחה כי התרשלה בדרישה שלה, ואף לא הוכיחה כי דרישת המועצה היא זו שסיכלה את הצלת הפרויקט.

הפסיקה: דרישת תשלום ההיטל תוצא לאחר קליטת הבקשה
מדובר בפרשה שהחלה לפני קרוב לעשור, והגיעה עד לבית המשפט העליון. הרקע להליך הוא פרויקט תמ"א 38 חיזוק שהחברה ביקשה לקדם ברחוב מנחם בגין בבית דגן. מכיוון שבית דגן איננה ועדת תכנון עצמאית, היא חלק מהוועדה המקומית מרחבית מצפה אפק. בהתאם לנוהל העבודה של הוועדה המקומית, המסמכים הדרושים לקליטת תיק בקשה להיתר בניה, כוללים בין השאר, אישור של המועצה המקומית. לאור זאת, פנתה היזמית אל המועצה, וזו דרשה תשלום היטלי פיתוח בסך כולל של מעל חצי מיליון שקל כתנאי מקדים לקליטת הבקשה בוועדה המקומית.

על רקע זה החלה החברה בהליכים משפטיים נגד המועצה. בשנת 2017 היא עתרה לבית המשפט המחוזי, בטענה כי למועצה אין סמכות לגבות היטלי פיתוח בשלב המקדמי של הגשת הבקשה, וכי לפי חוקי העזר דרישת התשלום אמורה לצאת רק לאחר שהוועדה המקומית החליטה לאשר את הבקשה להיתר. בית המשפט דחה את עמדות הצדדים, וקבע כי דרישת תשלום ההיטל תוצא לאחר קליטת הבקשה בוועדה המקומית – קליטה המתבצעת לאחר בחינת עמידה בתנאים מוקדמים, אך עוד קודם להחלטת הוועדה המקומית לאשר את תכנית הבניה ולפעול להוצאת ההיתר. פסק הדין לא קיבל אפוא את העתירה, ובניגוד לעמדת התובעת, לא נקבע בו כי דרישת ההיטלים תוצא רק לאחר שהוועדה המקומית בחנה כבר את בקשת היתר הבנייה והחליטה לאשרה, אלא בשלב מוקדם יותר.

משרד הפנים תמך אבל היזמית עדיין לא אמרה נואש
אלא שהחברה לא הסכימה עם קביעה זו, והגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון, שפנה למשרד הפנים כדי שיעביר את חוות דעתו. משרד הפנים העביר את עמדתו, שלפיה הפרשנות הנכונה היא כי דרישת התשלום תימסר עם הגשת הבקשה למתן היתר בניה ועל המבקש לפרוע את הדרישה טרם היענות לבקשה. בית המשפט העליון קיבל עמדה זו.

היזמית לא נעצרה כאן, וכעת הגישה לבית המשפט המחוזי מרכז תביעה בסך 2.6 מיליון שקל נגד המועצה, בטענה שהתנהלותה הרשלנית, שהייתה מנוגדת לפסק הדין, הובילה זו לנזקים כספיים ולאובדן הפרויקט. בנוסף נטען כי המועצה התנגדה לפרויקט התמ"א וביקשה להוביל הליך של פינוי בינוי, וכי גורמים בראשותה אף הפצירו בדיירי הבניין בו היה אמור הפרויקט להתבצע, שלא לשתף פעולה עם היזמית. בבית דגן דחו את טענות התובעת, וטענו כי מדובר בניסיון לא ראוי, לגלגל כישלון עסקי של מיזם שניסתה לקדם, לפתחה של המועצה. 

השופט אבי גורמן דחה את התביעה, וציין כי "לא עלה בידי התובעת לשכנע כי הנתבעת נהגה ברשלנות, ולמעשה נראה כי הפרשנות שנקטה מצויה בתוך מרחב הסבירות". השופט הבהיר כי דברי המהנדס, שמסר ליזמית כי במועצה מסכימים כי הבקשה תיקלט, אולם מתנגדים לקידום בירורה לפני תשלום ההיטלים – עולה בקנה אחד עם פסק הדין. עוד ציין השופט כי העובדה שהתובעת לא הגישה תביעה לפי ביזיון בית המשפט נגד המועצה, מעידה כי בזמן אמת היזמית לא סברה התנהלות המועצה סוטה מהוראות פסק הדין בעתירה. "איני סבור כי ניתן לראות במי שפועל בהתאם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי כמי שפועל ברשלנות", קבע השופט. "די בקביעה זו כדי להשמיט את הקרקע מחלק ניכר מהטענות בתביעה".

מעבר לכך, השופט הוסיף כי התובעת לא הצליחה להוכיח קשר בין דרישת תשלום היטלי הפיתוח לבין קריסת הפרויקט. "התובעת לא הוכיחה את הנסיבות אשר באמת הן שגרמו לכך שהפרויקט נזנח. ראשית, כלל לא הוכח כי ההסכם מול הדיירים בוטל על ידם, ולמעשה התברר כי לא כך היה. לא הוכח כי דרישת תשלום ההיטלים היא זו שבאמת הובילה לכך שהפרויקט לא יצא לפועל. למעשה, כלל לא ברור האם ברקע הדברים לא עמד עניין אחר לגמרי, והוא החלטה של הדיירים כי הם מעדיפים לבצע פרויקט של פינוי בינוי ולא פרויקט מסוג תמ"א 38 כפי שקידמה התובעת". 

התביעה נדחתה, איפוא, ועל התובעת הוטלו הוצאות בסך 32,000 שקל.

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן