לאדם כבר אין מונופול על המדרכה: הרובוטים שכובשים את לוס אנג'לס

לפעמים מהפכות עירוניות מתחילות בקטן. בפתח של חנות בסנטה מוניקה בלוס אנג'לס, אפשר לראות בשנה האחרונה משהו שנראה בהתחלה כמו צעצוע על גלגלים: רובוט קטן, עומד בסבלנות, בודק את הסביבה, ומחכה לרגע שבו יוכל להיכנס למדרכה בבטחה. זהו אחד ממאות רובוטי המשלוחים של חברת Serve Robotics,  שפועלים כיום ברחבי לוס אנג’לס ונעים עצמאית למאות משלוחים ביום- ללא שליח, רק עם מערכת בינה מלאכותית שמנווטת אותם בין הולכי הרגל, הכלבים, העגלות והקורקינטים. הוא מסמל רגע מכונן: לאדם לבד כבר אין מונופול על המדרכה.

הרובוטים שיבצעו שליחויות
אך לא ירחק היום שבו הם יצאו מכותלי הבית, ומעבר לביצוע שליחויות כמו בלוס אנג׳לס, הם גםֶ יתחילו לבצע סידורים בסיסיים, כמו להוציא את הכלב לטיול, לקנות משהו בסופר – ובמובן מסוים, להפוך ל“תושבים”. כשהם עושים זאת בסביבה עירונית, כללי המשחק משתנים. המרחב נדרש להסתדר עם ישויות שמתנהגות כמו בני אדם, אבל לא חושבות או מגיבות כמותם. זהו אתגר חברתי, תכנוני, ואדריכלי חדש לגמרי. אנחנו נמצאים ברגע מכונן. לראשונה בהיסטוריה, העיר תתחיל לאכלס שתי אוכלוסיות: האנושית והרובוטית. זה לא רק שינוי טכנולוגי. זו מהפכה אורבנית.

כדי להבין איך יתנהלו ערים של הומנואידים ורובוטים, צריך להסתכל אחורה בזמן. מאז שצמחו ערים היו מי שחיו בקדמת הבמה ומי שחיו מאחורי הקלעים. פעם אלה היו עבדים, אחר כך משרתים. תמיד היו מי שעשו את העבודה השחורה כדי שהבורגנים ייהנו מהשפע. המהפכה הטכנולוגית הזאת תייצר גל חדש של משרתים רובוטים. אך משוואת ההחלפה בין משרתים אנושיים לאלו הרובוטיים לא תהיה סימטרית: הצרכים והשפע שהרובוטים יוכלו לספק כמובן יקצינו, כי הם יספקו הכל מהר יותר, בלי תלונות או צורך לנוח.

הרובוט ישנה את העיר במאה ה־21
כמו שהמכונית שינתה את העיר במאה ה־20, כך הרובוט ישנה את העיר במאה ה־21. אנחנו נדרש לעצב מחדש לא רק חללים, אלא את מערכת היחסים בין אוכלוסיות וישויות שונות שחולקות את אותו המרחב.
נצטרך אפילו לחשוב על הגדרה חדשה של ‘צפיפות’. היא כבר לא תימדד רק בנפש לדונם, אלא בצפיפות ישויות. בני אדם ורובוטים יחד. המדרכה כבר לא תהיה מרחב של הולכי רגל בלבד, אלא זירה משותפת של בני אדם, קורקינטים, עגלות אוטונומיות ורובוטי שירות. אם לא נתכונן לזה מראש, ונפתח תוכנית אסטרטגית מותאמת לכך, נקבל כאוס.

עיר שבה רובוטים נעים לצד בני אדם היא עיר שמחייבת חשיבה תכנונית אחרת.  בתרחיש המתון, אנחנו נצטרך לחשוב מחדש על טיפולוגיות של מבנים, על תשתיות עירוניות, ועל שאלות כמו האם יקומו אזורי טעינה ייעודיים לרובוטים בבניינים ישנים? האם מדרכות יצטרכו משטר תנועה חדש? האם יהיו שעות שבהן רובוטים לא יורשו לנוע? אזורים לבני אדם בלבד?

בתרחיש הקיצוני יותר, יקומו מתחמים, אזורים ואולי ערים שלמות שרוב הפעילות בהן תהיה רובוטית בלבד. מעט בני האדם ייכנסו אליהן רק לפיקוח, לתחזוקה או לצרכים נקודתיים. זו תחזית תכנונית שיש להתכונן אליה כבר היום. אפשר לדמיין מתחם עירוני ענק ששייך לעיר, אבל בפועל הוא עיר של שירות. רובוטים מקבלים שם משלוחים, ממיינים, אורזים, מטעינים, בודקים זה את זה. אנו עשויים להגיע למצב שבו טבעי לגמרי לדבר על עיר בלי תושבים אנושיים בכלל. במצב כזה, ההשלכות הן לא רק טכנולוגיות אלא גם חברתיות. ערי רובוטים ייצרו הזדמנויות חדשות, אבל גם שכבות חדשות של מודרים ואבטלה טכנולוגית”.

מה עם אחריות ושליטה?
מאחורי התרחיש העתידני הזה מסתתרות שאלות כבדות של אחריות ושליטה. אם רובוט בוחר לשהות במרחב הציבורי על חשבון משתמש אנושי, איך יש לנהוג בו? ומה אם אלגוריתם תיעדף רובוט מסוים שיביא משלוח לשכונה אחת לפני שכונה אחרת, האם מדובר בהעדפה מסחרית לגיטימית או באפליה מרחבית?

המסקנה הלא נוחה היא שהעולם לא ערוך לאוכולוסיה רובוטית. לא מבחינת מדדים ותשתיות, לא מבחינת אחריות משפטית, לא מבחינת פיקוח ציבורי, וגם לא מבחינת ההשלכות החברתיות של החלפת שכבות עבודה שלמות. הטכנולוגיה מתקדמת מהר, אבל הכללים, התכנון וההסכמות החברתיות מדשדשים. אם לא נבנה את השפה, החוקים והתשתיות מראש, נקבל לא יעילות נוצצת אלא חיכוך קבוע, אי אמון, ופערים שיגדלו בדיוק במקום שבו הבטיחו לנו עתיד יעיל ומתקדם.

*הכותבת, דור נצר, היא אדריכלית ומתכננת ערים, מרצה בטכניון ובהתאחדות האדריכלים בנושאי AI ואדריכלות

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן