כך הפכה הבטחת הקרקע למילואימניקים למסלול מכשולים

שוב הכותרות חוזרות: “קרקע למילואימניקים”. שוב ההבטחה נשמעת פשוטה, כמעט מתבקשת: מי שעזב עסק, עבודה, משפחה ושגרה כדי להגן על המדינה, ראוי שתהיה לו אפשרות אמיתית לבנות כאן בית. אך בין הסיסמה למציאות נפתח פער שמרגיש כמו תרגיל יחצני במקום מדיניות.
כי כשנכנסים לפרטים, מגלים ש”הקרקע” הזו עטופה בכל כך הרבה סייגים, חריגים ומנגנוני חסימה עד שכמעט ואין סיכוי שמילואימניק ממוצע יצליח לממש אותה בפועל.

הנה הדוגמה הכי בולטת: באפריל 2025 רמ״י פרסמה הודעה חגיגית תחת הכותרת “מילואימניק – הגנת על הבית, עכשיו מגיע לך לבנות אותו!”, עם הבטחות לשיווק אלפי מגרשים למילואימניקים ולנכי צה״ל.  אלא שבשטח, חודשים אחרי, התקשורת כבר תיארה את זה כ”הטבות על הנייר” וכ“ישראבלוף”, בין היתר כי השיווק לא התקדם בקצב שתואם את ההצהרות, והמסלול נתקע במחלוקות פנימיות ובבירוקרטיה. 

ומהם אותם סייגים שמרוקנים את ההבטחה?

ראשית, הזכאות וההטבה עצמן אינן “קרקע בחינם”. בחלק מהמסלולים מדובר בהנחות מוגבלות: למשל, הנחה של 15% ממחיר הקרקע (עד תקרה כספית), ולא תמיד במספרים שהובטחו בכותרות. 

שנית, בחלק מהמכרזים התנאים לזכאות קשוחים: דרישה לשנים של סטטוס “מילואים פעיל” ולצבירת מספר ימי שירות מינימלי בפרק זמן מוגדר. 

ושלישית, גם כאשר ההנחה משמעותית, היא חלה בדרך כלל על רכיב הקרקע בלבד, בזמן שעלויות הפיתוח והבנייה נשארות גבוהות ומכבידות, ולרוב זה מה שמפיל עסקאות בפועל. 

ומי שצלח את את כל התנאים הללו יגיע לחסם הגדול באמת: המערכת. בקיץ 2025 נחשפו מחלוקות חריפות בין רמ״י לבין משרד האוצר סביב מכרזים שיועדו למילואימניקים, מחלוקות שהובילו לעצירות, לעיכובים ולחשש לשיתוק מכרזים נוספים. 

במילים פשוטות: המדינה מבטיחה, ואז גורמי הבקרה, החשבויות והנהלים “משיבים את העסק לקרקע” אך לא במובן הטוב של המילה.

ואסור להתבלבל: זה לא ויכוח טכני על מכרז כזה או אחר. זו שאלה ערכית. המילואימניקים הם לא קבוצת לחץ. הם עמוד השדרה של היכולת שלנו להמשיך לחיות כאן. הם אלה שסגרו את העסק לכמה שבועות או חודשים, עצרו לימודים, פספסו ימי עבודה והחזיקו את הבית מרחוק.
אם המדינה רוצה לתגמל ובצדק, זה המקום.

מעבר לצדק, יש כאן גם אינטרס לאומי ברור: אם מקדמים מגרשים ובנייה בפריפריה, בצפון ובדרום, מחזקים בפועל את הגבולות ואת הרציפות היישובית. זה לא “צ’ופר”, זו תפיסת ביטחון אזרחית.

ולכן המסקנה פשוטה: הגיע הזמן להפסיק עם סיסמאות ולהתחיל עם ביצוע. הממשלה חייבת לקדם מתווה ישים, ורמ״י חייבת להפסיק לשמש צוואר בקבוק. לא עוד “תכנית” שמתפזרת בין סעיפים  אלא מסלול ברור, מהיר ומדיד, שמייצר קורת גג הגיונית למי שהגן על הבית של כולנו.

*הכותב, משה גרין, הינו חקלאי ופעיל חברתי

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן