העולם נבנה לאט - אבל מתייקר מהר: עלייה של 260% בשווי הנדל"ן

סדר עולמי חדש, אי־שוויון ישן: לכאורה העולם רץ קדימה. טכנולוגיות מתחלפות בקצב מסחרר, אלגוריתמים כותבים את העתיד, והעבודה האנושית עוברת מהפכה שקטה. אבל מאחורי כל הרעש, הנתונים מלמדים שהכלכלה הגלובלית, וישראל בתוכה, נותרה קשורה בעבותות לכללי משחק ישנים בהרבה. אל תוך 2026 אנחנו נכנסים עם מסקנה כמעט פרובוקטיבית בפשטותה: לא עבודה מובילה לצמיחה, אלא בעלות. לא מאמץ מייצר עושר, אלא נכסים.

שווי הנדל״ן העולמי הוא אולי ההוכחה הטובה ביותר לכך. עם כ־393 טריליון דולר, מדובר בקטגוריית העושר הגדולה ביותר על פני כדור הארץ, גדולה יותר מכל שוקי המניות גם יחד, גדולה מכל היקף הכסף הגלובלי, גדולה פי כמה מכל הזהב שנכרה מאז ראשית ההיסטוריה. הקריפטו, שלפעמים נדמה ככוח מערער סדר, דוהר הרחק מאחור עם כ־2 טריליון דולר בלבד. בשורה התחתונה: למרות הרטוריקה של חדשנות, הכלכלה הגלובלית נשענת בעיקר על קירות, קרקעות ונכסים שמחיריהם עולים מהר יותר מכל מנוע כלכלי אחר. מבט על היחס בין שווי הנדל״ן לבין הגידול הפיזי בבנייה רק מעמיק את התמונה. בתוך רבע מאה, השטח הבנוי בעולם גדל בכ־42%, אך שוויו קפץ ביותר מ־260%. 

הערך, כך מסתבר, מתנתק מן החומר. הקירות אינם הופכים לרבים יותר בקצב משמעותי; הם פשוט הופכים ליקרים יותר. וזהו בדיוק המקום שבו הגלובלי פוגש את המקומי.

דו״ח ההכנסות של רשות המסים מציג את גרסת־הקפסולה של התופעה הזו בישראל. לפי הדו"ח, מבנה ההכנסות לא השתנה כמעט עשור: השכר עלה, אך חלוקת העושר נותרה כמעט קפואה 82%  מההכנסות מהון בישראל מרוכזות אצל העשירון העליון, ומתוכן  58% במאיון העליון בלבד. מי שמרוויח מהון, מרוויח הרבה. מי שחי משכר, מתקדם לאט. במאיון העליון, 63% מההכנסה כלל אינה מגיעה מעבודה. במילים אחרות, המשק הישראלי הוא שוק עבודה עבור רוב האוכלוסייה, ושוק הון עבור מיעוט קטן מאוד.

מערכת המס, שלכאורה נועדה לאזן את התמונה, מוסיפה לה מורכבות: היא פרוגרסיבית כמעט לכל אורך ההתפלגות, עד לנקודה שבה היא אמורה להיות החזקה ביותר. דווקא בפסגה, שיעור המס האפקטיבי שוב יורד. המאיון העליון משלם פחות מס ביחס להכנסתו מאשר יתר העשירון העליון, בעיקר משום שהכנסותיו מקורן בהון, ולא בעבודה. כך נוצר מצב שבו העבודה ממוסה יותר, וההון, פחות. זה אינו פגם טכני; זהו עיקרון שמבנה את כללי המשחק.

כשהנתונים הגלובליים מונחים לצד הנתונים המקומיים, נוצרת תמונה רחבה וברורה: ישראל אינה חריגה, אלא דוגמה מובהקת לעולם שבו הון הוא מנגנון הצמיחה המרכזי. הכלכלה מתקדמת, אך ההזדמנות אינה מתרחבת. השכר משתפר, אך העושר אינו מתפזר. מי שנכנס בזמן לשוק הנכסים, ממשיך לעלות. מי שלא, רודף אחר ערך שהולך ומתרחק ממנו.

אין צורך באידיאולוגיה כדי להבין את עומק התופעה. מדובר בשאלה מקרו־כלכלית פשוטה: האם כלכלה המבוססת על עליות ערך של נכסים יכולה להמשיך לספק תחושת יציבות, שותפות וצמיחה רחבה? כי ברגע שהצמיחה נעה מהר יותר מקצב העבודה, וברגע שההון מתרכז מהר יותר מכפי שהשכר מתפזר, המרחק בין קבוצות האוכלוסייה אינו רק מספרי. הוא הופך למבני.

ישראל של 2025 אינה כלכלה במשבר, היא כלכלה בצומת. מצד אחד, חדשנות, הייטק, יזמות, פריון. מצד שני, מבנה עושר שמתעקש להישאר דבק ישן בעולם שמשתנה במהירות. זו אינה פרדוקס; זו המציאות. כל עוד הצמיחה הגלובלית תמשיך להישען על נכסים ולא על יצירה, כל עוד ההון יוסיף לעלות בעקביות רבה יותר מן השכר, הפערים לא ייסגרו מעצמם. 

והשאלה שנותרת פתוחה איננה איך מעודדים חדשנות, אלא איך אפשר להפוך צמיחה המבוססת על נכסים, לצמיחה המבוססת על אנשים. כי רק אז, אולי, הכלכלה באמת תתחיל להשתנות.

הכותבת היא ד"ר בלה ברדה ברקת היא פרשנית למאקרו-כלכלה וגיאופוליטיקה 

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן