תוכנית עוטף ישראל: הקץ לפריפריה

מלחמת "חרבות ברזל" סימנה נקודת מפנה: הנגב המערבי והצפון יכולים להפוך למנועי הצמיחה הבאים של ישראל כמוקדי ביטחון, כלכלה וחברה במציאות המתהווה. התמונה הביטחונית השתנתה ונראה שנחשפה מציאות כלכלית וחברתית שלא ניתנת עוד לטאטוא מתחת לפני השטח.

 שני האזורים, הנחשבים היום כשוליים, הם ככל הנראה זירת ההכרעה של ישראל בעתיד. המלחמה קרעה את המסכה מעל המציאות ולא הותירה לנו ברירה. אי אפשר להמשיך להתייחס לנגב המערבי ולגבול הצפון כאל פריפריה. לא מדובר בשוליים, אלא בלב הביטחון של ישראל שחייב להפוך גם ללב הצמיחה שלה ברוח העידן החדש. 

לשם כך המכון בהובלתי הגה את תוכנית עוטף ישראל, התוכנית נכתבה יחד עם ד"ר שגית אזארי-ויזל, ד"ר אור כהן-רביב וגל ליפשיץ, ובשיתוף עם משרד האדריכלים קולקר את קולקר, משרד השמאות בראשות שאול לב וחברת אורבניקס הכנו תוכנית . התוכנית מציעה שינוי עומק ומהפכה לעידן של עושר חדש ובלתי מוחשי, הנובע מקישוריות, ידע, הזדמנויות תעסוקה, תרבות וחינוך. מהפך כזה יוכל להתרחש רק בעזרת שיתוף פעולה של מגוון גורמים כמו יוזמה פרטית, רשויות מקומיות ומוסדות אקדמיה. ואם לא יתרחש עכשיו, הוא לא יקרה לעולם, והפריפריה תישאר במקומה.  

מודל כפר עיר
ליבת המהפכה היא מודל הכפר-עיר, שנקראת בעולם Urban-Rural, והמשמעות פשוטה: להפסיק לחשוב על העיר והכפר בנפרד, ולהתחיל לראות אותם כיחידה אחת. צריך להבין שהעולם השתנה, פעם העיר והכפר נחשבו עולמות מנוגדים – העיר הייתה תעשייה ומסחר, אבל גם צפיפות וזיהום. הכפר היה חקלאות וטבע, אבל נחשב מנותק, ונשאר מאחור. היום בזכות כלכלה מבוססת ידע אדם בכפר יכול לעבוד בהייטק, לנהל עסק גלובלי מהמחשב הביתי ולהמשיך ליהנות מהקהילתיות והאוויר הפתוח. ה'עושר' כבר לא נמדד רק במפעלים ובחומר. העושר החדש הוא בלתי מוחשי ומתבטא בידע, חדשנות, רשתות חברתיות וקהילתיות, וזורם היום אל הכפר ומן הכפר. החקלאות עצמה הפכה להייטק, הכפריות מתחדשת, והגבול בין עיר לכפר מיטשטש כמעט לגמרי.

במילים אחרות, אין יותר דיכוטומיה של "עיר מול כפר". יש רצף אחד, מערכת משולבת, וזהו בדיוק הבסיס ל"עוטף ישראל" – יחידה אחת, שתייצר כוח ועושר הרבה מעבר לסך חלקיה. על ידי כך נוצרים מרחבים חדשים שיוכלו להוות מוקדי צמיחה חדשים עם פוטנציאל אדיר להתחדשות ולהתרחבות.

ההיסטוריה יצרה עיוות, שבו עיירות פיתוח נבנו לצד קיבוצים ומושבים, בלי חיבור אמיתי ביניהם. מאז, על אף הקשיים, עיירות הפיתוח הפכו לערים אך עדיין מנותקות זו מזו ומהמרחב הכפרי. אנשי המכון מציעים להתמודד עם הפערים באמצעות חיבור המרחבים, הסרת החיץ והפיכתם לחבל ארץ מאוחד ומשגשג, הנשען על יצירת מסה קריטית של ביקושים בכל תחומי החיים.

הקץ לפריפריות?
אנחנו צריכים להפוך את מה שנקרא 'שוליים' למרכז חדש של ישראל. לא עוד כל עיר לעצמה, אלא מרחב שכולל את הערים והיישובים הכפריים שמסביבן, שביחד יוצרים כוח משיכה לצעירים, יזמים ומשפחות. שינוי כזה מתחיל בתכנון, אבל בסופו של דבר יוצר חוסן לאומי וביטחון אמיתי. לאורך שנים הבירוקרטיה של מדינת ישראל ניסתה לפתח את הפריפריה על ידי הטבות מס גנריות בשווי מיליארדי שקלים, אבל הן לא הובילו לשינוי הנדרש. רק מהפך מבני ישנה זאת. 

הפוטנציאל הגלום במרחב הצפוני והדרומי
הנתונים שעליהם אנחנו מתבססים בתוכנית שלנו הם 550-500 אלף תושבים בשני מרחבים, ששטחם 2.7 מיליון דונם. בדרום שטח כולל של 1.332 מיליון דונם משמשים כ־31.4 אלף דונם למגורים, כ־717 אלף דונם לחקלאות, ועוד כ־406 אלף דונם מוגדרים כשטחים פתוחים. האוכלוסייה כוללת כ־161 אלף תושבים בשלוש ערים, לצד 31 קיבוצים ו־50 מושבים ויישובים נוספים. בצפון השטח הכולל עומד על כ־1.38 מיליון דונם. האזור כולל 14 ערים ורשויות מקומיות, 32 קיבוצים ו־53 מושבים ויישובים נוספים. בצפון מתגוררים כ־345 אלף תושבים, והשטחים הפתוחים משתרעים על פני כ־400 אלף דונם. יצירת מסה קריטית של אוכלוסייה, תעסוקה ותשתיות תשנה את המשוואה הכלכלית והחברתית. יש כאן פוטנציאל אדיר לפיתוח אסטרטגי, אם רק נדע לראות בו לא שוליים אלא לב חדש.

לפי התוכנית, יקבלו השטח הצפוני והדרומי תוכניות נפרדות וחדשות, כאשר שטחי החקלאות נשארים בעינם. כל יישוב עירוני וכפרי וייחודיותו, וכולם ממצים יחד את השותפות. שלוש הערים בעוטף יגדלו בהיקף של 75 אלף דונם, מה שיאפשר קליטה של לפחות מיליון תושבים בעשור הקרוב, כ-350 אלף משפחות. שטח המגורים ביישובים הכפריים יגדל גם הוא בשיעור 30-20%. השטח שבין העיר והכפר יאפשר תחבורה ירוקה ויצור שטח ירוק חדש למרחב המיושב, כאשר השוליים, "הפרינג'", המרחב הפתוח בין הערים והכפרים יהיו המקום בו ימוקמו ריכוזי השירותים עבור למעלה ממיליון תושבים עם בריאות, תעסוקה, תרבות, מסחר, ספורט וחינוך. זה סדר גודל אחר לגמרי, מהפך סוציו-אקונומי. כוחו של המרחב הוא באחדותו. התוכנית יוצרת ביקושים מספקים ליצירת רמת חיים חדשה, מטרופולינית. 

גופים בינלאומיים כמו הבנק העולמי וה-OECD, לצד מדינות כגון סין וארה"ב, קבעו מודל תכנוני חדש של Urban-Rural, המחייב לשלב חשיבה כפרית ועירונית כאחד, כמערכת תכנונית לפיתוח מחודש בכל השטחים. גם בלייפציג ושטוטגרט שבגרמניה ובמונפלייה שבצרפת חיברו עיר וכפר למרחב אחד. בסין זה קרה בקנה מידה ענקי, וערים כמו צ’נגדו וווהאן הוציאו מיליונים מעוני מוחלט לקדמה מפוארת הודות למודל הזה. אנחנו הראשונים שהבנו שדווקא בישראל, עם כל העיוותים ההיסטוריים שלנו, המודל כאילו נוצר מבראשית עבורנו. במרחבים הללו יש תשתיות של חשמל, מים, ביוב ונגישות, וכל זה בשביל 500 אלף תושבים חשופים לאויב. אנחנו שמים קץ לפשע הזה.  מגיע לתושבים בחבל הארץ היפהפה והפורח הזה פיתוח שמתבסס על יצירת מנועי צמיחה מקומיים, ולא כזה שמתבסס על כמה מהר הם יכולים להגיע לתל אביב או לבאר שבע וחזרה. התוכנית שלנו מציעה לנצל את עתודות הקרקע העצומות ואת הביקוש המצטבר של האזור כולו כדי לייצר מרחב מתקדם שהוא עתיד המדינה. 

ומה נדרש עכשיו?
האתגר הוא להביא את התוכנית לביצוע כאן ועכשיו ולמנוע עובדות בשטח שיצרו חסמים בפני חידוש אמיתי. את זה יכולה לעשות אך ורק היוזמה הפרטית – ענף הבנייה והפיתוח והמערכת הבנקאית. כמובן, שנדרש לרתום את מנהיגי האזור, הרשויות המקומיות וגופי התכנון, שכולם צריכים להבין שזה העתיד, וזו הדרך לחדש את מה שנהרס. זו הדרך הקדושה לזכר הנופלים ששילמו בחייהם על אדמת חבלי הארץ הללו. זו תהיה ישראל החדשה, לזכרם.  

לפי התוכנית, ההוצאה הראשונית על תשתיות, חינוך ודיור תחזיר את עצמה מהר מאוד מכיוון שחיבור עיר וכפר יגדיל אוכלוסייה, ייצר מקומות עבודה ולפיכך עושר חדש. "זה קרה באירופה, זה קרה בסין, וכל מקום שחיבר עיר וכפר צמח. השקעה בנגב המערבי ובגבול הצפון איננה 'הוצאה', אלא אסטרטגיית צמיחה לאומית שתתרום לכלכלה כולה, על בסיס תשתיות היסוד הקיימות כבר במרחב ומערכת הערים והכפרים שמצפה לקפיצת מדרגה.

איך תיראה "עוטף ישראל" בשנת 2040, אם תצליח?
חבל ארץ כמרחב חדש עם מרכזי תעסוקת עילית, אקדמיה ברמה אוניברסיטאית, חינוך שאיננו מפוזר אלא מרוכז במוסדות משמעותיים, כנ"ל לגבי מרכזי ספורט, בריאות ותרבות, שמוצפים בביקוש מקומי. 400-350 אלף יחידות דיור המתוכננות באופן מפולח, שמייצר דיור בהישג יד במכר לצעירים, למשפחות ולמשרתי מילואים, עם שטחים ירוקים וכל המרכיבים לרמת חיים טובה. עד 2050 הנגב המערבי יכיל 1.5 מיליון תושבים, אוניברסיטה אזורית, מרכזי תרבות ותעסוקה – מהפך דמוגרפי אמיתי. רצף אורבני של שלוש ערים כמרכזי משיכה בפני עצמם, המבוססים על המילה האחרונה של האורבניזם בעידן החדש – הוא מנצל את הפרינג' בין היישובים להקמת מוסדות שישרתו את האזור כולו באיכות שמתאפשרת בזכות איחוד כלל הביקושים המרחביים. וזה גם הביטחון: מסה קריטית של תושבים עם תחושת שליחות ציונית סמוך לגבול תבטיח שמה שהיה לא יהיה עוד. 

אנחנו מציעים פתרונות מעשיים, מבוססי נתונים, שאפשר להוציא לפועל מחר בבוקר. זה לא אירוע של יצירת יש מאין, אלא יש על יש. הבאנו תוכנית סדורה, עם מודלים שהוכיחו את עצמם בעולם. עכשיו זה תלוי בהחלטה אמיצה של המדינה. היו כבר כמה מהפכים שיזמנו שנראו כבלתי אפשריים ע"י ספקנים למיניהם, אבל נעשו, וכך יהיה גם הפעם. 

*הכותב, עו"ד שרגא בירן, הוא מייסד המכון לרפורמות מבניות

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן