המשבר כבר בדרך: לאן הולכת הפסולת שמייצרת תנופת הבנייה?

לפי תחזיות רשמיות ובחינת התב"עות המאושרות, עד שנת 2030 צפויה אוכלוסיית גוש דן לזנק ב-15%. קצב הגידול השנתי עומד על כ-3% בשנה, כך שבמרכז הארץ הצפוף, שבו חיים כיום כ-1.674 מיליון תושבים, יגיע לכ-2 מיליון תושבים בתוך חמש שנים בלבד. 

תנופת הבנייה והפרויקטים להתחדשות עירונית, שמגדילים את מספר הדיירים באזורים ותיקים, יוצרים לחץ עצום על התשתיות הקיימות. לא רק הכבישים ומוסדות החינוך ייפגעו. גם סוגיית ניהול הפסולת והשירותים הציבוריים יסבלו. מדובר על אחד האתגרים הגדולים והפחות מדוברים במרחב הציבורי!  

גידול באוכלוסייה משמעותו גם גידול בכמות הפסולת. יותר אנשים מייצרים יותר אשפה. אבל מכיוון שה"יחסים" שלנו עם האשפה הביתית מסתיימים מבחינתנו מרגע שאנחנו נפרדים ממנה בפח, אנחנו לא חושבים על ההשלכות לטווח הארוך. "רחוק מהעין, רחוק מהלב".  

מאחורי הקלעים קיים מערך פסולת ארצי שנאבק לעמוד בקצב. העלייה במספר התושבים משמעה עלייה דרמטית בכמות ייצור האשפה. אם המדינה לא תשקיע בתשתיות מתקדמות לטיפול בפסולת, לא ירחק היום שבו נראה תמונות של פסולת נערמת ברחובות, נסבול ממטרדי ריח קשים, ממזיקים ומכרסמים ומפגיעה ממשית באיכות החיים.

ניהול פסולת אינו מותרות, הוא הכרח קיומי, בעיקר במדינה צפופה ומתפתחת כמו שלנו. אי אפשר להמשיך לבנות עוד ועוד פרויקטים מבלי להסדיר את תחום הפסולת העירונית ולהתאים את התשתיות לגידול הדמוגרפי.

פארק המיחזור חירייה, שמופעל על ידי איגוד ערים דן לתברואה, קולט כיום כרבע מכלל הפסולת העירונית בישראל מכ-30 רשויות במרכז הארץ וצפוי להתמודד עם גידול של כ-2% בכמויות הפסולת בכל שנה. אם ב-2024 נקלטו באתר כ-1.215 מיליון טונות פסולת, עד 2030 יעמוד המספר על כ-1.369 מיליון טונות ובתוך 10 שנים מהיום יחצה את רף ה-1.5 מיליון טונות בשנה.

מתקן ה-RDF שפועל בפארק מאפשר מיון של כ-2,000 טונות פסולת מדי יום. עד שנת 2026 מתוכנן מתקן מיון נוסף, "המפרידן", שיביא למיון של 100% מהפסולת הביתית שמגיעה לחירייה ולהגדלת תפוקת המיחזור לכ-50% – במקום 30% כיום. 

בשנים הקרובות כמות הפסולת תיצור "פקק" שצפוי להשפיע על כל תהליכי הטיפול בפסולת. לצערי, הטמנת פסולת בקרקע היא עדיין פתרון הקצה המרכזי בישראל. כ-70% משאריות המיון של הפסולת מועברות מאתר חירייה להטמנה באתר "אפעה" בדרום (הנתונים הכלל ארציים מדברים על 80%). לפי דו"ח מבקר המדינה, מיולי האחרון, עד סוף 2026 יגמר המקום באתרי ההטמנה. המשמעות: תחנות מיון ומעבר כמו חירייה לא יוכלו לפנות שאריות פסולת ומערך הפינוי כולו ייכנס למשבר!

היעדר פתרונות תשתיתיים להטמנת פסולת או להשבת אנרגיה מפסולת, יביא כאמור, לירידה בכושר פינוי הפסולת מהערים שלנו ובתוספת העלייה הצפויה בכמות האוכלוסייה אנחנו עלולים להגיע לקטסטרופה. 

מוכרחים להבין שגם אם בטווח הקצר המדינה, באמצעות רשות מקרקעי ישראל והמשרד להגנת הסביבה, יצליחו למצוא פתרון להכשרת שטחי הטמנה נוספים והגדלת הקיימים, מדובר בפתרון זמני ומאולץ. הטמנה בקרקע היא פתרון מזהם ולא בר קיימא. 

הגיע הזמן לשינוי תפיסה: מפסולת לאנרגיה. כדי שתנופת הבנייה וההתחדשות העירונית המואצת לא יביאו אותנו לפתחו של משבר תברואתי, על המדינה לשנות דיסקט.

בעוד ישראל מפגרת בכשלושה עשורים אחרי מדינות מפותחות, העולם כבר הבין שפסולת היא משאב. באירופה פועלים מעל 500 מתקני שריפה להפקת אנרגיה מפסולת, שמספקים חשמל למיליוני בתים ותשתיות ציבוריות.

לאחרונה, המשרד להגנת הסביבה אימץ את נושא הפקת האנרגיה מפסולת כנדבך מרכזי בתכנית הלאומית לטיפול בפסולת והקצה משאבים דרך קרן הניקיון, ואף תקצב הקמת מתקני השבה. המשרד יצא גם בקמפיין ציבורי על כך שהוא פועל בנושא. אך קמפיין פרסומי זה רק צעד קטן בכיוון הנכון – דרושה פעולה מהירה וקונקרטית.

החזון של איגוד ערים דן לתברואה מקודם באמצעות תכנית להקמת מתקן השבה מהסוג הזה בחירייה. המתקן ייצר אנרגיה ירוקה, יהפוך את האשפה למנוע סביבתי וכלכלי ולנכס במקום לנטל! תכנית זו אושרה כבר עקרונית בוועדה לתשתיות לאומיות. 

עכשיו צריך שהמשרד להגנת הסביבה יממש את המדיניות כדי שתנופת הבנייה וההתחדשות העירונית יהיו חלק ממהפכה סביבתית אמיתית, ולא אסון תברואתי.  

*הכותב, עו"ד ראובן לדיאנסקי, מכהן כיו"ר חירייה-איגוד ערים דן לתברואה והמשנה לראש העיר תל אביב -יפו

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן