נדחתה תביעת בעלי החנויות בתחנה המרכזית החדשה בת"א לקבלת זכויות ברכוש המשותף

נדחתה תביעת בעלי העסקים בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב לקבלת זכויות ברכוש המשותף בתחנה. בפסק הדין נקבע כי מאחר שדרישת בעלי העסקים נדחתה בהליכי פירוק חברת הניהול של התחנה המרכזית, אין מקום לקבל את התביעה.

את התביעה הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב עמותת "בת"מ – ארגון בעלי עסקים בתחנה המרכזית החדשה בת"א", המאגדת מאות בעלי חנויות, וכן בעלי העסקים עצמם, כנגד חברות הניהול של התחנה המרכזית, שפורקה על רקע הליכי חדלות פירעון וכינוס נכסים. הסדר הנושים של התחנה, שבמסגרתו היא נמכרה לחברת ניהול אחרת, אושר בשנת 2016. בתביעה נטען כי לתובעים, אשר רכשו זכויות חכירה בחנויות בשטח התחנה המרכזית, זכויות גם בשטחים אשר אינם שטחי החנויות עצמן או שטחי מסוף התחבורה הציבורית. טענה זו מתבססת, בין היתר, על כך ששטחים אלו מהווים רכוש משותף. טענה דומה טוענים התובעים לגבי זכויות הבניה העודפות, הן אלו הקיימות כיום והן זכויות הבנייה העתידיות, כאשר הטענה הינה כי לתובעים חלק בזכויות בניה אלו.

הנתבעות – 3 חברות הניהול הקודמת והחברה שרכשה את התחנה במסגרת הליכי הפירוק, הגישו כתב הגנה מפורט, במסגרתו טענו טענות לסילוק על הסף, ביניהן התיישנות, העדר עילה לנוכח הוראות הפטור בהסדר הנושים, שימוש לרעה בהליכי בית המשפט וכן טענה ל"מעשה בית דין", קרי הנושא נדון והוכרע עוד קודם לכן בבית המשפט.

השופט גלעד הס קבע כי יש לקבל את טענת הנתבעות לדחיית התביעה בעילת "מעשה בית דין". מפסק הדין עולה, כי להגשת התביעה בבית המשפט המחוזי הוגשה בקשה לבית המשפט של פירוק (ערכאה העוסקת בפירוק חברות) לאשר להם להגיש תביעה בנושא רישום זכויותיהם במקרקעין, וכן הכרה בזכויות הנוספות. בית המשפט דחה בשנת 2021 את הבקשה, וקבע כי הסדר הנושים קבע כי בעלי היחידות לא יהיו רשאים להגיש תביעות כנגד החברות ביחס להליכי הרישום. עוד נקבע כי הסכמי המכר עליהם חתומים בעלי היחידות קובעים כי הזכויות שנרכשו הן זכויות חכירה ולא ניתן לטעון לזכויות אחרות מאלו שנרכש. בעלי החנויות לא ערערו על ההחלטה.

למרות זאת, בעלי החנויות הגישו, כאמור, תביעה לבית המשפט המחוזי. הנתבעות טענו כי החלטת הזכויות של בית משפט של פירוק, וכן החלטת הרישום, שעניינה פעולות הרישום עצמן, הן למעשה "מעשה בית דין", המונע מהתובעים להגיש תביעה נוספת באותו העניין. בעלי החנויות, מנגד, טענו כנגד באופן כללי, כי החלטות בית המשפט של פירוק ניתנו במסגרת בקשות ביניים, ללא דיון וללא בירור ראייתי, וכי הן עסקו בעניינים אחרים.

השופט הס דחה את טענת בעלי החנויות שלפיה החלטת בית משפט של פירוק אינה יוצרת מעשה בית דין, היות ומדובר בהחלטה בבקשת ביניים: "החלטת הזכויות לא ניתנה במסגרת בקשת ביניים בהליך אזרחי, אלא במסגרת בקשה למתן הוראות שהוגשה לבית משפט של פירוק. ההלכה בעניין זה ברורה, כאשר נפסק כי החלטה במסגרת בקשה למתן הוראות בבית משפט של פירוק, יוצרת מעשה בית דין כמו פסק דין", נכתב.

השופט הס ציין כי הרציונל העומד מאחורי דוקטרינת "מעשה בית דין" הינו סופיות ההליך המשפטי, ומכאן מניעת הטרדתו של בעל דין בהתדיינויות חוזרות ונשנות לגבי אותה עילה שכבר הוכרעה בהליך משפטי קודם. "כאשר תוצאת הליך משפטי אינה מוצאת חן בעיניו של בעל דין, הוא רשאי להגיש הליך ערעורי, אולם הוא אינו רשאי להגיש הליך נוסף באותה העילה, לבקש את אותו הסעד, ובמסגרת ההליך האחר והחדש לטעון לפגמים בהחלטה בהליך הראשון".

עוד ציין השופט כי בהליך בבית המשפט של פירוק במסגרת בקשה הזכויות, טענו התובעים כי הם זכאים להירשם כבעלי 'הזכויות הנוספות', כלומר הם זכאים לזכויות הן בשטחי התחנה שאינם שטחי החנויות, שטחים שכונו על ידי התובעים שטחים משותפים, והן בזכויות הבניה. "עילות אלו הן למעשה זהות לעילות הנטענות בהליך הנוכחי, הליך במסגרתו טוענים התובעים טענה זהה ועילה זהה, כי הזכויות ברכוש המשותף ובזכויות הבניה הינן שלהם", קבע השופט, והוסיף: "ככל שבית המשפט של פירוק היה סבור שיש ממש בטענות אלו של התובעים, היה נעתר לבקשה ומאפשר את הגשת התביעה, וככל שאין כל ממש בטענות אלו, הבקשה הייתה נדחית, כאשר אין מקום להגשת תביעה בהעדר עילה".

עוד הוסיף השופט כי "ככל שהתובעים סברו כי הבקשה שלהם נדחתה שלא כדין, או כי הנימוק שניתן אינו מצדיק את דחייתה, הדרך לתקוף זאת הינו בהליך של ערעור ולא בהגשת תביעה נוספת. בכל מקרה, אין מקום לאפשר לתובעים לנהל תביעה זו שלפניי, וזאת לאחר שהתובעים הגישו בקשה לנהל תביעה זהה לבית המשפט של פירוק וזה דחה את הבקשה".

על רקע זה, נדחתה תביעת בעלי החנויות, ואף הוטלו עליהם הוצאות בסך 30,000 שקל.

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן