"המדינה רשאית להשהות בקשות כאוות נפשה, ואילו לאזרח – אין מקום לטעויות"

פסק הדין שניתן לאחרונה בבג"ץ 68654-03-25 פרחיה נ' שר הפנים, מציב זרקור מטריד על הפער שבין הדרישות הקפדניות המוטלות על האזרח לבין הרף הסלחני כלפי המדינה. מדובר בעתירה של בעלי מקרקעין, אשר עתרו כנגד החלטת שר הפנים לדחות את בקשתם להארכת מועד להגשת תביעת פיצויים בגין ירידת ערך מקרקעין לפי סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה – בטענה לנסיבות רפואיות ואישיות שמנעו מהם מלהגיש את התביעה בזמן.

העותרים איחרו בהגשת בקשתם ב־3.5 חודשים בלבד – לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות של שלוש שנים להגשת תביעה לפיצויים בגין פגיעה תכנונית. בד בבד, הם הדגישו כי נבצר מהם לממש את זכותם עקב מחלות קשות שפגעו בתפקודם, וצירפו לכך תיעוד רפואי. אלא שבג"ץ אימץ את עמדת משרד הפנים ולפיה, משהוכח שהעותרים ניהלו הליכים משפטיים אחרים במקביל – אין המדובר במצב שמקים "טעמים מיוחדים" כהגדרת החוק, המצדיקים חריגה מהוראות סעיף 197(ב).

נציין כי גם התקופה בת – 3 שנים הינה תקופה קצרה שכן ככלל תקופות התיישנות לרוב הינן ארוכות יותר, קל וחומר בעת שעוסקים אנו בפגיעה בקניין הפרט, ופה מדובר על פיצוי שמגיע לפרט מאת רשות מקומית.

אלא שהפרט החשוב, ולעיתים נדמה כי השערורייתי באמת, הוא מחדלה של המדינה עצמה: שר הפנים דן בבקשת ההארכה רק כשלוש שנים לאחר שהוגשה – עיכוב חריג ובלתי סביר, בעיקר שההחלטה שניתנה הינה החלטה קצרה שההשקעה בכתיבתה ובקבלתה לא עלתה על שעות מספר, ללא קיום דיון או השקעה כלשהי של זמן. בית המשפט העליון הכיר בקושי, ואפילו ציין בשולי ההחלטה שמדובר בהתנהלות שמעוררת תמיהה. אך בפועל, אותו שיהוי ממושך מצד הרשות – לא הוביל לפסילת ההחלטה ולא העניק לעותרים כל סעד.

כלומר, האזרח שנדרש לפעול בלוחות זמנים מדויקים ונוקשים – נענש בפגיעה בקניינו, ייתכן שאפילו לעיתים מדובר באבדן נכס, על איחור של חודשים ספורים, חרף נסיבות מקלות; ואילו המדינה, ש"נרדמה" על בקשה במשך שלוש שנים תמימות, זוכה ליחס מקל ואדיש.

בג"ץ הדגיש כי סמכות השר להאריך מועד מוגבלת למקרים חריגים בלבד, ודרש "טעמים מיוחדים" מבוססים – במיוחד כאשר העותרים ידעו על קיומה של התכנית. אך נראה כי הפרשנות ל"טעמים מיוחדים" נותרת מחמירה כאשר מדובר בפרט – ומכילה כאשר מדובר בשיהוי שלטוני.

לא ניתן להתעלם מהמסר הציבורי העולה מפסק הדין: המדינה רשאית להשהות בקשות כאוות נפשה, ואילו לאזרח – אין מקום לטעויות, גם לא לאלה שנובעות ממצוקה אישית ממשית. התוצאה, למרבה הצער, פוגעת בליבת העקרונות של מינהל תקין, שוויון בפני החוק ואמון הציבור במערכת.

אנו נתקלים רבות בגישה מעין זו, בה עתירה או ערעור או תביעה נדחים על בסיס התיישנות או שיהוי או איחור, גם אם מדובר באיחור של יום בודד, אדם יכול לאבד קניינו ונכסו, אבל המערכות יכולות לקבוע דיון ראשוני בתיק למועדים רחוקים, חדשים ואף שנים אחר ההגשה, גם במקום שהמחוקק נקב מועדים קצובים וקצרים לבירור ההליך.

ראוי היה שבית המשפט ינצל את ההזדמנות כדי להציב גבול ברור גם להתנהלותה של הרשות /גוף שיפוטי/מעין שיפוטי– במיוחד כשעיכובה עצמו שולל מהאזרח את יכולתו לממש את זכויותיו. תזכורת לכך ששיהוי הוא שיהוי  – בין אם הוא בא מצד האזרח ובין אם מצד המדינה.

גם המחוקק יכול לומר דברו, על מנת שמועדים הקבועים בחוק, לא ישארו "כאות מתה", יקבעו לצד כל איחור גם מחיר העיכוב בקנס מתמשך לטובת הנפגע, או סנקציות שהבקשה/הליך, יתקבל באופן אוטומטי בשל המחדל (כדוגמת קבלת שומה עצמית במיסוי ככל ולא ניתנת החלטה במועד).

*הכותב, עו"ד צבי שוב, הינו מומחה לתכנון ובנייה

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן