ישראל 2025: מדינה עם קו עוני ברור אך אופק מטושטש

כמו תקליט שחוזר על עצמו, מהדורות החדשות סוקרות את הדירוג הפיסקלי ואת מגמות שוק ההון, ומשפחה בת חמש נפשות ניצבת מול דילמה פשוטה: האם לשלם את שכר הדירה שהתייקר שוב, או למלא את המקרר. קו העוני בישראל כבר מזמן איננו קו. הוא שדה תודעתי, תהליך מתמשך של התפוררות, לא בהכרח של הכנסה, אלא של תחושת שליטה.

בעולם שמעריץ תוצר, מדדים ופיתוח טכנולוגי, ישראל נראית ככוכבת עולה. שיעור האבטלה נמוך, ההיי־טק פורח, וסטארטאפים נמכרים כמו פיתות אחרי צום. אך בעומק המאזן הלאומי מסתתרת אמת אחרת: החברה הישראלית נשחקת מבפנים. יותר מדי אזרחים עובדים ועדיין עניים. יותר מדי משפחות אינן מצליחות לממן את היומיום, שלא לדבר על עתיד.

לפי נתוני הביטוח הלאומי, כ־2 מיליון איש חיים בישראל מתחת לקו העוני, בהם כ־870 אלף ילדים. זוהי אחת המדינות העניות ביותר ב־OECD  במונחי שיעור עוני יחסי. 

אבל המספרים רק מתחילים את הסיפור. 

המדד האמיתי הוא תחושת ההידרדרות: אותה תחושה קולקטיבית שמאבדת את הציפייה הבסיסית לחיים יציבים, שהולכת ודועכת בתוך דור.

המדינה שהתברכה באקזיטים, בעמק סיליקון מקומי וביזמות אינסופית, נכשלת בבניית תשתית שוויונית ליתר אזרחיה. מדד ג'יני, שמודד אי־שוויון, עומד על 0.345, גבוה מהממוצע במדינות ה־OECD.  העשירונים העליונים לא מתקרבים למעמד הביניים, אלא מתרחקים ממנו במהירות. ובמרחק הזה לא מסתתרת רק הכנסה, אלא רגש.

מעמד הביניים, שנבנה במשך עשורים של חינוך ציבורי, קצבאות ילדים, מערכת בריאות סבירה ותחושת אחריות משותפת, נשחק באיטיות אך בעקביות. בעבר, בן מעמד ביניים ישראלי יכול היה לרכוש דירה בפריפריה, לחסוך לפנסיה, לשלוח ילדים לאוניברסיטה ולעבוד משרה אחת. כיום, זהו אתגר כמעט בלתי מושג. ההוצאה על דיור מהווה יותר מ־40% מהכנסת משק בית ממוצע, והפער בין שכר לבין יוקר המחיה רק גדל.

השחיקה הזו איננה רעידת אדמה, אלא שחיקה שקטה. פרימה של חוטים חברתיים, אחת לשבוע, אחת לחשבון. השיחות בין חברים עוסקות פחות בפוליטיקה ויותר בבנק, פחות באידיאולוגיה ויותר בביטוח. במדינה שבה ההישרדות הכלכלית הפכה לבעיה קיומית גם עבור המעמד היצרני, הופכת השאלה החברתית לשאלה לאומית.

והשאלה המרכזית היא זו: איך ייתכן שהצמיחה הכלכלית איננה זולגת מטה?
חלק מהתשובה טמון באופן חלוקת המשאבים. ישראל היא בין המדינות המערביות עם ההוצאה הציבורית מהנמוכות ביותר על רווחה כתוצאה מהשפעה פוליטית של מגזרים שמרניים. מנגנוני ההפחתה בעוני, קצבאות, סבסוד דיור, השקעה בפריפריה, אינם מגיעים לרמות שמסוגלות להתמודד עם המציאות. כשמערכת הבריאות הציבורית נשחקת, החינוך הציבורי מתרסק, והתחבורה הציבורית נתקעת, נוצר חור שחור שבלתי אפשרי למלא מהכנסה פרטית.

לכך מצטרפת תופעה נוספת: צמצום במוביליות. בישראל של שנות ה־90 אדם שנולד באשקלון יכול היה להגיע להייטק. בישראל של 2025, הוא צריך קשרים, נדל"ן או נס. כך נבנית חברה שבה חלום ההתקדמות מוחלף בפנטזיית השרידות.

אבל יותר מהמספרים, מה שמסוכן באמת הוא השבר התודעתי. זהו הרגע שבו מעמד הביניים חדל להאמין שהמאמץ ישתלם. שכדאי ללמוד, שכדאי להשקיע, שכדאי לעבוד יותר. כשהתודעה נשחקת, השוק כבר לא עובד.

התוצאה היא פרדוקס ישראלי: מצד אחד כלכלה חזקה, מצד שני חברה פגיעה. מה שאמור היה להיות סיפור הצלחה של מדינה קטנה עם שאיפה גדולה, הופך לאט לאט לסיפור של ריכוזיות, עוני, ותסכול.

וכאן מתחדדת השאלה הגדולה ביותר: האם אפשר לצמוח בלי לשתף?
אם המדינה לא תצליח לחבר מחדש את מעמד הביניים אל התקווה, אם לא תייצר מנגנונים שיחזירו תחושת ביטחון כלכלי ועתיד אישי, היא תמצא את עצמה עומדת על רגל אחת: רגל של שוק, בלי רגל של חברה. ומה שמייצב מדינה איננו רק דירוג האשראי, אלא חוזה חברתי שקט.

אולי זהו הזמן להבין: חברה שלא משקיעה באזרחיה, בסוף תשלם על כך ביוקר, לא רק בכלכלה, אלא בזהות. וישראל 2025, שנמצאת על קו השבר החברתי, תידרש להחליט: האם היא מדינה של מספרים, או של בני אדם.

*הכותבת, ד"ר בלה ברדה ברקת, היא יזמת, פרשנית לכלכלה וגיאופוליטיקה

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן