שעון החול התהפך - רעידת האדמה הבאה תשאיר חורבן, שאפשר היה למנוע

איכשהו מתחת לרדאר, שמענו לאחרונה אודות מספר רעידות אדמה שהמוקד שלהן היה אמנם באי השכן קפריסין, אולם הן הורגשו היטב בצפון הארץ ובמיקומים נוספים. אין זה סוד שמדינת ישראל ממוקמת על השבר הסורי אפריקאי, ובנקודה קריטית של מפגש בין שלושה לוחות טקטוניים, מה שמגדיל לאין שיעור את התרחיש של רעידת אדמה גדולה וקטלנית אצלנו.

יתרה מכך: שנת 2026 תהיה השנה ה-99 לרעידת האדמה הגדולה האחרונה שהייתה בארץ ישראל בשנת 1927 ופגעה קשות בצפת, טבריה, רמלה ולוד כולל מאות הרוגים ואלפי נפגעים.

נתון זה מטריד במיוחד לאור העובדה שבמהלך כמעט 2000 שנה שבהן מתועדות רעידות האדמה שהיו אצלנו, הן מתרחשות בקצב של שעון שוויצרי, מידי כל 100 שנה בדיוק.

יתרה מכך: אם ב-1927 התגוררו בארץ ישראל המנדטורית כרבע מיליון תושבים בלבד, הרי שכיום מתגוררים במדינת ישראל למילה מ-10 מיליון תושבים, פי 40 יותר ועל פי הערכת כל המומחים הנזק שתגרום רעידת אדמה גדולה, נניח 7.5 בסולם ריכטר, יעלה לנו בכ-16 אלף הרוגים, מאות אלפי נפגעים, כ-10 אלפי בניינים שיתמוטטו כליל ונזק של מאות מיליארדים שיחזיר את כלכלת ישראל עשרות שנים אחורנית.

לשם השוואה, אם ב-1927 הייתה תל אביב עיר קטנטנה בת כ-50 אלף תושבים בלבד, זאת לעומת כ-500 אלף כיום ואם כל מה שמכונה כיום מטרופולין גוש דן, מנתניה בצפון ועד אשדוד בדרום, התגוררו בו באותה העת כ-200 אלף תושבים בקושי, מונה כיום למעלה מ-4 מיליון תושבים.

ובמילים אחרות: הנזק בנפש וברכוש שספגה ארץ ישראל ב-1927 ויתרה מכך, הנזק שספגה  במהלך השנתיים האחרונות של מלחמת חרבות ברזל, כולל מלחמת 12 הימים מול מתקפת הטילים האיראנית, יהיה כאין וכאפס מול הנזק שחלילה יהיה כתוצאה מרעידת אדמה, זאת שעה שאנחנו ממש ערב 100 שנה רעידת האדמה האחרונה הגדולה.

לפלא בעיני כיצד כל מקבלי ההחלטות אינם מזדעקים לנוכח סכנה ממשית זו, קל וחומר כאשר על פי הנתונים העדכניים רק כל דירה שלישית, כ-900 אלף מתוך כ-2.8 מיליון, מצוידת בממ"ד. זה אומר, בלשון פשוטה, שכשני שליש מהבניינים אצלנו אינם מחוזקים כלל כנגד רעידת אדמה גדולה.

ועל מנת לרענן את הזיכרון של הקוראים, ההחלטה אודות קידום תמ"א 38 בשנת 2005, מקורה היה לאו דווקא בהתחדשות עירונית per se , אלא בצורך הלאומי הדחוף לחזק את כלל בנייני המדינה כנגד רעידת אדמה גדולה וצפויה.

העובדה שכל תהליך הזה הופקר בפועל במהלך ואתם שני עשורים, שהליכי האישורים בוועדות למיניהן הינם ארוכים ומיגעים, ובמקרים רבים כלל אינם מגיעים לכלל מימוש, הן בשל חוסר כדאיות כלכלית ליזמים, הן בשל התנגדויות דיירים והן סיבות שונות ומשונות נוספות, הינה לטעמי בבחינת מחדל לאומי של ממש.

לטעמי על כל מקבלי החלטות, הן בדרג הממשלתי והן המוניציפאלי, להתכנס עד שייצא "עשן לבן", להסיר את המוקשים, לקצר הליכי רישוי והיתרים לחצי שנה מקסימום, להעניק תקציבים לרשויות המקומיות לתשתיות משלימות, ולהגדיל אחוזי בנייה ליזמים ולהפוך את הפרויקטים לכדאיים כלכלית.

והעיקר: לעקוף את כל המוקשים הקטנים ולהבין סוף סוף את חומרת הבעיה ב"זום אאוט", שככל שנשקיע יותר היום, וכמה שיותר מהר, כך גם המחר שלנו יהיה הרבה יותר  טוב ויציב.

חומר למחשבה למקבלי ההחלטות.

*כותב המאמר עידו שחם הוא עורך-דין ושמאי מקרקעין מומחה למיסוי נדל"ן והתחדשות עירונית

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן