נתי לרנר לא מוותר על אדמות הנגב: "מאבק עקרוני על דמותה ועתידה של מדינת ישראל"

מדינת ישראל נמצאת בצומת הכרעה קריטית בנוגע לניהול הקרקע והמרחב הפתוח. הלחץ המתמשך לספק פתרונות דיור מוביל שוב ושוב לקידום תוכניות עיור הנשענות על מודל אחיד: הסבת קרקע חקלאית ושטחים פתוחים לשטחי בנייה. אף שהתוכניות מוצגות כהכרחיות לצורכי העתיד, בפועל הן עלולות לערער את יסודות הקיום של המדינה. בהיותה אחת המדינות הצפופות בעולם, ישראל אינה יכולה להתייחס לאדמות החקלאיות כאל משאב מתכלה. הקרקע היא נכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה, ושאלת שימורה חורגת מעבר לסוגיות תכנוניות או סביבתיות בלבד – מדובר גם בסוגיה כלכלית, אסטרטגית, חברתית וחינוכית בעלת השלכות רחבות.

מחקרים ומסמכי מדיניות מצביעים באופן חד־משמעי על כך שהקמת יישובים חדשים והרחבת הבנייה לשטחים פתוחים מחייבות השקעות עצומות בתשתיות: תחבורה, מים, אנרגיה, ביוב, חינוך ובריאות. במקום לתעל משאבים אלה לחיזוק ערים קיימות ולקידום התחדשות עירונית, כספים ציבוריים מתבזבזים על מיזמים חדשים הפוגעים ביעילות הכלכלית הכוללת. כך נוצרת החרפה של פערים חברתיים והעמקת התלות בין מרכז לפריפריה.

הקרקע החקלאית איננה רק שטח פתוח ואוויר לנשימה אלא תשתית מרכזית לייצור המזון הלאומי. ישראל נשענת על שדות המעובדים מדי שנה לגידול חיטה, ירקות, פירות ומטעים. כל דונם המופקע משרשרת הייצור פוגע ביכולת להבטיח ביטחון תזונתי, במיוחד בעיתות חירום שבהן ייבוא מזון עלול להיפסק. החקלאות המקומית היא אפוא לא רק ענף כלכלי אלא נדבך בחוסן הלאומי –  זהו ממש ביטוח חיים עבור כולנו.

אך לא רק על ביטחון המזון מדובר. השטחים הפתוחים מספקים עורק חיים חיוני: הם מאפשרים חלחול מים המונע הצפות ושומר על מאגרי מי התהום; הם סופחים פחמן ומפחיתים פליטות מזהמים ובכך תורמים להתמודדות עם שינויי האקלים; והם משמרים מגוון ביולוגי חיוני ליציבות אקולוגית ארוכת טווח. ברגע שקרקע זו מוסבת לבנייה, מדובר באובדן שאינו ניתן לשחזור. הנזק בלתי הפיך ומחליש את יכולתה של ישראל להתמודד עם אתגרי העתיד.

להתרחבות העיור יש גם השלכות חברתיות עמוקות. יישובים ושכונות חדשות המרוחקות מהתשתיות העירוניות הקיימות מחייבים הקמה של מערכות חינוך, בריאות ורווחה מהיסוד, לרוב ברמה נמוכה מזו הקיימת בערים מבוססות או ותיקות. מצב זה יוצר כפילות תקציבית, פוגע באיכות השירותים הציבוריים ומוביל לחוסר יעילות ניהולי. במקביל, תהליכי עיור מואצים מערערים את האיזון בין המרחב העירוני למרחב הכפרי ומחלישים קהילות המשמשות בסיס זהותי ותרבותי חיוני.

בעבר נמדדה ציונות בייבוש ביצות ובהפרחת שממה. כיום, הציונות האמיתית נמדדת ביכולת לשמור על ההישגים הללו – אדמות מעובדות, נופי ילדות ושדות שהם חלק מהמורשת התרבותית והכלכלית של המדינה. בנייה אינטנסיבית וחסרת גבולות איננה פתרון למשבר הדיור. הפתרון טמון בהסרת חסמים בירוקרטיים, בעיבוי שטחים עירוניים קיימים ובקידום מדיניות של התחדשות עירונית בת קיימא.

לכן, המאבק לשימור השטחים הפתוחים איננו עימות נקודתי בין חקלאים לגופי תכנון, אלא מאבק עקרוני על דמותה ועתידה של מדינת ישראל. המשך מגמות העיור עלול להוביל למציאות שבה ישראל תיוותר ללא שדות, ללא ביטחון מזון, עם ערים מוחלשות ועם סביבה פגועה. בחירה באסטרטגיה אחרת – שימור קרקעות חקלאיות, חיזוק קהילות קיימות ותכנון ארוך טווח – תבטיח עתיד יציב וצודק לדורות הבאים.

אנחנו במועצה אזורית יואב נמצאים בחזית המאבק כאשר האיומים על השטחים החקלאיים שלנו מגיעים מכל כיוון. אנחנו לא נירתע ולא נוותר כי עתיד המדינה תלוי בהחלטות הדרמטיות הנמצאות כרגע על המדוכה. בזמן שאנחנו כבר כשנתיים תחת מלחמה עם כלכלה שמתמודדת עם משברים עצומים, אין ספק שזה לא מה שהמדינה צריכה עכשיו.

בלי חקלאות ומרחב כפרי – אין עתיד למדינת ישראל!

*הכותב, נתי לרנר, הינו ראש מועצה אזורית יואב. ברקע למאמר עומדת תוכנית ההתרחבות של קריית גת על שטחים חקלאים של קיבוץ גת. 

לקבלת עדכונים בוואטספ >>> לחצו כאן